והאם אפשר בלעדיו?
פסיכולוגים חינוכיים וחברתיים רבים דנו בסוגיה של מה זה דימוי עצמי.
ורובם טוענים כי הדימוי העצמי בכל גיל הוא תוצר של יחסי גומלין שבין פרט ובין סביבתו,
ושל יכולת האדם להתבונן בעצמו מנקודת מבטם של אחרים.
האחרים משמשים לנו מראה שדרכה אני רואה את עצמי.
כלומר ככל שגדלנו הזיכרון שלנו את עצמנו הלך ופחת,
כך שנאלצנו להסתמך על האופן שהאחרים הגיבו עלינו ועל ידי כך הסקנו מסקנות עצמיים לגבי מי אנחנו.
מה שנגזר מכך שדימוי עצמי היא הפרשנות שנתנו לתגובות של האחרים כלפינו.
וכמעט תמיד אין לזה קשר עם מי שאנחנו באמת.
כך שאנחנו מסתובבים בעולם עם מסיכה שעטינו על עצמינו שמגבילה אותנו בהמון רמות.
ואז אנחנו מתחילים לחפש כיצד לשנות את הדימוי שנדבק אלינו ולהחליפו בדימוי אחר.
האם אנחנו באמת זקוקים לדימוי עצמי?
האם ייתכן מצב שבו נוכל להתנהל בעולם בלי אוסף הרעיונות ותפיסות העולם שיש לנו על עצמנו?
תארו לכם מה זה אומר להיות רק עצמכם, כמו כשהייתם ילדים חסרי מודעות עצמית.
תארו לכם איך זה יראה לא לבזבז אנרגיה שמכוונת על לתחזק דימוי עצמי או לשנות דימוי עצמי נמוך שמגביל אותנו.
אלא פשוט להעלים כול דימוי עצמי מחיינו ולהישאר רק עם עצמיותנו הטהורה.
זה לא רק נשמע משחרר זה באמת ככה.
זה יאפשר לנו לעשות כול דבר בלי שיש לנו דעה או רעיון אם אנחנו מסוגלים לעשות אותו או לא.
זה יאפשר לנו לנוע בין פרספקטיבות ותפיסות עולם בחופשיות בלי שנתקע על דימוי זה או אחר.
כך שבמובן הזה דימוי עצמי נמוך או גבוה לא ממש משנה, שניהם עדין דימויים, הם עדין מרחיקים אותנו מעצמנו.
הטיפול בדימוי עצמי נמוך
טכניקות המוח והאור הלבן מאפשרים לנו לפגוש את עצמנו ללא צורך בדימוי כלשהו.
הם מאפשרים לנו לפגוש את הדממה המופלאה שבעצמיותינו, שלא זקוקה לשום עוגן או אחיזה שהדימוי משמש עברנו רוב הזמן.
אנחנו הולכים לרגע לפני שעטינו על עצמנו זהות זו או אחרת ונזכרים בביתנו האמיתי.
במובן הזה אם הפסיכולוגיה עובדת על לחזק או לשנות דימוי.
אנחנו מאמינים שהיזכרות עצמית היא הטכניקה הטובה ביותר לשחרר אותנו מכול דימוי שהוא ולהיות עצמנו האמיתי.